מה שמתחשק לי זה לישון

מגיל חודשיים וחצי בערך (אולי שלושה. הזיכרון שלי כבר לא מה שהיה..) אני ישנה לילה שלם (ההורים שלי מבקשים להוסיף: טפו, טפו טפו). במשך היום אני דווקא לא ישנונית במיוחד וישנה בערך 3 שעות במצטבר. לפעמים פחות.
אני מצרפת כאן מקבץ של תמונות שינה חמודות שלי. גם אם קצת קשה להאמין - כן, אני ישנה בכולן.

Long Time No See

ובכן, חודשים רבים לא כתבתי פה. יש שיאשימו את אמא שלי בכל זה (כנראה שבצדק). אבל עכשיו, כשהתחלתי משפחתון חדש, אולי אמצא לי זמן לגלוש קצת בין שינה למשחק.


אז באמת יש המון דברים חדשים לספר:


1. אני עוד שנייה בת 9 חודשים.


2. אני מתקדמת לאחור. עדיין לא זוחלת לצערי. עוד לא תפסתי את הטריק וזה דיי מתסכל.


3. צמחה לי שן ראשונה (זה כבר היה בגיל 8 חודשים). אחריה צמחה עוד אחת ונראה לי שעכשיו מתחילות לצמוח השיניים העליונות. מסתבר שבעדה של אמא שלי נוהגים להכין מאכל ששמו "בֶּלילה" שמכיל חיטה וחלב. בקיצ, אבא שלי תפס טרמפ על המנהג הזה והחליט לעשות לי, בגילי המופלג, בריתה + מסיבת שן ראשונה. את המאכל החביב הזה אני כמובן לא טעמתי, אבל מה שזכור לי מהמאורע הוא שהעבירו אותי בין המוווווווון ידיים לא מוכרות, שנשארתי ערה עד מאוחר ושהצטננתי כהוגן.


4. ב- 1 בספטמבר התחלתי ללכת לגן. גן זו מלה קצת גדולה כי בעצם מדובר במשפחתון ונכון לרגע זה, בסוג של מטפלת כי אני הילדה היחידה במשפחתון הזה. מהר מאוד הבנתי מה הולך כאן ושהמשפחתון הזה משמעו שאבא ואמא הולכים ומשאירים אותי שם לבד. זה גורם לי לרטון ולייבב קצת בהתחלה אבל בסך הכל נחמד לי (או ככה ההורים שלי מקווים).


עד כאן עדכונים להיום. אני מצרפת כמה תמונות עדכניות ואת תמונות ההזמנה למסיבת הבֶּלילה שלי. יש שם גם שיר קטן שכתבתי לרגל המאורע.
'תראות,
גילי.

לפני נסיעה של אבא שלי לחו"ל - אני מנסה להתגנב למזוודה שלו

מצחצחת ביסודיות את 2 השיניים שלי לקראת מסיבת הבלילה

באוטו, בדרך ליומי הראשון במשפחתון של דניאלה. כמו שניתן לראות אני קצת חוששת

אבל גם מלאת שמחה והתרגשות :)

 

ומכיוון שלא רואים את הטקסט, הנה השיר:

בימים האחרונים

בחניכיים התחתונים

התחלתי להרגיש פתאום

מן בליטה עם הלשון

לא אמרתי כלום לאיש

כי האיזור היה רגיש

ורק ריירתי לא מעט

נשכחתי כל דבר כמעט

אבל סודי זה התגלה

הכניסו לי כפית גדולה

ושקשקו בלי שום בושה

כדי לשמוע נקישה

דחפו גם אצבע למשש

לבדוק אם זה כל מה שיש

ואז הכריזו בשמחה:

נזמין את כל המשפחה!

לי לא ברור מה העניין

אני סובלת כבר מזמן

ודי נמאס לי להרטיב

את כל מה שיש סביב.

טיולים בשעת לילה מאוחרת

כבר סיפרתי לכם בעבר על חלומות שיש לי בהם אני יוצאת לטייל. אז מסתבר שזה קורה גם במציאות ולא רק בחלום. בכמה מן הבקרים האחרונים התעוררתי עם הרגליים במקום של הראש והראש במקום הרגליים!
לי העניין עדיין לא לגמרי ברור. אני רק זזה קצת באמצע הלילה, מניפה רגליים, זורקת שמיכה - לא משהו דראסטי - אבל פתאום בבוקר העולם מתגלה לי מכוון אחר לגמרי, המובייל הפוך והחדר כולו מסובב!

כפי שניתן לשים לב, הטיול המועדף עלי הוא של 90 מעלות. ככה אני מרגישה את סוף המיטה בראש וגם ברגליים, כאילו אני עדיין בעריסה, אבל היו גם בקרים שעשיתי 180 מעלות בכיף שלי וגם איבדתי גרב או שתיים תוך כדי מסע.

 

דיבורים בדולפינית

המממממון זמן שלא עדכנתי. היתי פשוט קצת עסוקה בלגדול.



עד גיל 3 חודשים בערך היתי מאוד שקטה.
דווקא רציתי לדבר אבל עדיין לא גיליתי איך מוציאים קול. אם לא התאמצתי ולא התכונתי, דווקא יצא לי קול (בכי) סבבה, אבל דווקא כשכל-כך ניסיתי והזזתי את השפתיים להוציא קול - הוא לא יצא.
אתם בטח מתארים לעצמכם שזה מתסכל מאוד.
כשקצת גדלתי פתאום הצלחתי להוציא קולות מתי שהתחשק לי! הגילוי הזה היה מרעיש למדיי בשבילי - ולכן התאמנתי עוד ועוד ועוד.
הנה, תקשיבו לשיחה לדוגמא שאני מנהלת עם אמא שלי באחד הבקרים.

בוקר טוב

הסרטון הבא מוקדש לאבא שלי, שנמצא בחו"ל ואני מתגעגעת אליו נורא. החיים עם אמא נחמדים אך מצ'עממים ואני זקוקה לדמות גברית בחיי.
צולמתי מתעוררת בבוקר, כרגיל - שוכבת באמצע המיטה לאחר נדודי לילה, ומחייכת הרבה :)

אבא, תחזור כבר!

לבקשת הקהל

כשעוד הייתי חלמון קטן של ביצה בבטן של אמא שלי, והיא עדיין לא ידעה (וגם אני לא) אם אני אהייה בן או בת - היא החליטה לגרום לי להיות בת.
יש כלמיני שיטות לדברים האלה. חלקן מדברות על זה שהגבר צריך ללבוש תחתונים צמודים (אבא שלי סרב בתוקף), אחרות עוסקות בדיאטה מיוחדת שעל האשה לעשות (דיאטות לא עובדות על אמא שלי) ומסתבר שיש דרך סודית נוספת עם הצלחה של 100%:
אמא שלי נתנה לי שם עובַּרי: פּוֹטִי.
השם הזה, לא יפה להגיד, הוא בעצם מלשון "פות" רק שכותבים אותו עם ט' כי זה יותר חמוד.
יש מצב שכשאני אגדל ואני אגלה את זה אני קצת אכעס עליה (או סתם אחשוב שיש לי אמא מפגרת).
מסתבר שגם אחרי שנולדתי וכבר השם שלי, גילי, כבר נבחר, עדיין להורים שלי היה קצת קשה להתרגל לשם החדש והם עוד קראו לי פוטי וכעסו על עצמם כל פעם שזה קרה.

בקיצור, כשההורים שלי רצו לספר למשפחה שאני בדרך, הם פשוט שלחו את התמונה הזו במייל. זה היה ממש כמה רגעים אחרי שהם ביצעו את הבדיקה, כלומר, בשבוע 5 שלי.

זה כאמור, נשלח למשפחה הקרובה בלבד. אבל בשבוע 16, אחרי שעשו לי סקירת מערכות ראשונה, ההורים שלי החליטו לספר עלי גם לחברים. אז הם פתחו לי כרטיס בג'יי-דייט ושלחו אותו במייל לכולם. הנה תקראו:

הכרטיס של פוטי בג'יי-דייט:

שלום
נעים להכיר. אני פוטי. בת 16 שבועות, ככל הנראה מזל גדי ו...כן. אני בתולה.
אני יכולה לספר לכם שאני בערך בגודל של אבוקדו.
יש לי אף סולד, שפתי אנג'לינה ועיניים עצומות.
יש לי את כל האיברים בגוף, שרובם, אני מקווה, יתפתחו עוד בהמשך (ציצים למשל).
תחביבי העיקריים הם לזהם את מי השפיר שסביבי (יש לי הרגשה שירשתי את זה ממישהי/ו) ולגרום לאמא שלי להקיא ולקטר.
לפי מה שאני שומעת, אבא שלי נורא גאה ומאושר. הוא אפילו גידל בטן קטנה שתתאים לזו שיש לאמא.
יש לי שני סבים וסבתות שמתרגשים ומצפים לבואי, אבל שבטח עוד יצטערו על הרגע שהם נידנדו, שאלו ולחצו בקשר אלי. מן הרגשה כזו שיש לי.


נראה לי שמספיק להפעם.
צירפתי כמה תמונות כדי שתוכל להתרשם.
אז אם כבר עברת סקירה שנייה, אתה בגודל בננה עד אבטיח ויש לך הורים בהייטק - אשמח אם תיצור קשר.
פוטי.

(התמונה האחרונה היא בכלל משבוע 10 או משהו כזה - מהשקיפות העורפית. אז הרופא ניבא 90% בת. מזל שהוא צדק, אחרת הייתי כנראה בן עם בולבולון ממש קטן).

עד כאן נוסטלגיה להפעם.
להת' בקרוב,
גילי.

ממתקי בלוג

בלוג קנדי (יענו blog candy) זה משהו שאמנם אי אפשר לאכול (זה טוב, כי אני עדיין לא בקטע של מוצקים) - אבל אפשר לזכות בו:

בלוגרים ברחבי הרשת, בדרך כלל כאלו יצירתיים ומוכשרים, נותנים מתנות, לרוב עבודת-יד, לרגל יומולדתו של הבלוג, או מספר כניסות מסויים או מאורע שווה אחר.

רציתי לספר על שני ממתקי בלוג שכאלו, מתוך שלל הבלוגים שאני קוראת ואוהבת:

האחד, מהבלוג של דנדושה. דנדושה היא גולשת מוכשרת, שתופרת לבת שלה, מאי, מלא בגדים מהממים (אמא, תביני את הרמז) וגם יוצרת עוד המון דברים יפייפיים אחרים. לאחות של דנדושה יש חנות, נקודה בכפר, שהתרחבה לאחרונה. דנדושה עיצבה לה מחדש את אתר החנות ולכבוד כל זה היא מגרילה שובר של 300 ש"ח לקנייה שם.

שווה ביותר.

האמת היא שאני מפנטזת רבות על החנות הזו. יש שם דברים מקסימים שישלימו את עיצוב החדר (הלא מעוצב) שלי. חבל שזה כל כך רחוק. היא חיבת לפתוח סניף בצפון.

והממתק השני הוא של קשת שאצלה באתר יש המון רעיונות ליצירה עם ילדים. קשת חוגגת שנה לבלוג ומגרילה מתנה שבא לי עליה מאוד. 

הלוואי ואזכה.

  

וכל זה גורם לי לתהות מתי אני אוכל לעשות בלוג קנדי כזה שווה? בנתיים כל מה שיש לי להציע זה חיתול ריחני מלא בכל טוב. מישהו מעוניין?

כרבולת

אומרים שאסור לדבר על כאלו דברים אבל אני אספר בכל זאת ש:
אני, גילי שובל, ישנה לילה שלם.

שורה רווח לעיכול.

כן. כן, תקנאו.
האמת היא שאני לפעמים קמה ב 5 בבוקר, אבל אני קצת מדברת עם החיות שעל המובייל שלי, קצת מסתובבת במיטה וחוזרת לישון עד 8 בבוקר.

אתמול לדוגמא, התווכחתי המון עם החיות על המובייל. ניסיתי לגרום להן לההתקרב אלי בעזרת כח המחשבה אבל הן לא הסכימו לזוז. התאמצתי, דיברתי וניסיתי לפנות ללב שלהן, אבל הן ממש היו עקשניות - אז החלטתי לעשות מעשה וללכת להביא אותן בעצמי. זו כנראה היתה משימה מעייפת ובאיזשהו שלב נרדמתי.
מה שיצא הוא שאמא שלי מצאה אותי בבוקר בתנוחה הזו במיטה.

אני אוהבת מאוד מאוד את המובייל הזה שמעל המיטה שלי. הוא צבעוני והחיות בו ממש מקסימות. הן תמיד מחייכות אלי, הן זזות במעגלים ויש להן מוסיקה נעימה שמלווה אותן. נתפסתי בתמונה נוספת משוחחת עם החיות, כשכרבולת חמודה מעטרת את ראשי (כי כנראה לא הסתרקתי אחרי המקלחת). ככה זה כשיש הרבה שיער - אבל על זה כבר אספר בפוסט אחר.

ביי בנתיים,

גילי.

עברתי טסט

בביקור האחרון בטיפת חלב, חוץ מחיסון שקבלתי (יאאאא כמה בכיתי), עברתי בדיקת רופאה לראות אם אני מתפתחת כמו שצריך. היא בדקה לי את האזניים, הרגליים ועשתה לי כלמיני תרגילים כמו שאני עושה עם אמא בבית וכבר הכרתי אותם. אחר כך היא גם בדקה:
* שאני מחזיקה ראש כשאני שוכבת על הבטן ונעזרת במרפקים החמודים שלי
* שהידיים שלי פתוחות אבל שאני סוגרת אותן כשנותנים לי צעצועים כדי לתפוס אותם
* שאני עוקבת בעיניים ועם הראש אחרי צעצועים או אנשים וגם אחרי הקולות שלהם
* שאני מדברת ומפטפטת (קצת התביישתי אז לא דיברתי שם הרבה אבל ברור שאני מדברת!)
את הכל עשיתי כמו שצריך ועברתי בהצלחה רבה.
דבר אחד הם לא בדקו: אם אני מתהפכת מהבטן לגב.
ובכן, חבל מאוד - כי היכונו לחדשות המרעישות: אני מתהפכת! אמנם עדיין לא כל פעם ויכול להיות שהפעמים שבהן התהפכתי היו קצת מקריות - אבל אני שמחה.
רציתי לצרף תמונה של התהפכות אבל מרוב התלהבות אפאחד לא צילם אותי - לכן אצרף סתם תמונה לא קשורה.
ביי בנתיים
גילי

נ.ב. בימים אלו אני בת 3 שלושה חודשים, שוקלת 5.500 ק"ג והגובה שלי 58 ס"מ.

בראש מורם

מאז שנולדתי, עוד בבית החולים, הפחידו אותי מאוד מפני מוות בעריסה והזהירו שבשום מקרה אסור לי לישון על הבטן או על הצד - אלא רק על הגב. בכל אופן, במקביל להנחייה הזו, צצה הנחיה נוספת שלפיה חשוב ביותר שבשעות הערות שלי כן אשכב כמה שיותר על הבטן - כדי לחזק את חגורת הכתפיים.
שתי ההנחיות, כפי שאתם שמים לב, הנן מנוגדות משהו - מה שגרם לבלבול קל אצל הוריי (מה גם שהסבתות שלי מיהרו לספר איך בתקופה שלהן שמו רק על הבטן וכולם גדלו יופי).
בסופו של דבר, מצאתי את עצמי רוב שעות היום על הגב. ככה אני מבלה את רוב זמני הפנוי כשאני משחקת עם צעצועים באוניברסיטה.

מה שיצא מזה הוא שאני דיי שונאת להיות על הבטן. למי יש כח להתאמץ להרים את הראש? זה לא קל וזה לא כיף, 'צטערת. כדי שאסכים להיות על הבטן ואשתף בלי לרטון אני צריכה שיתקיימו מספר תנאים בסיסיים:

1) להיות במצב רוח טוב

2) להיות לפחות שעה אחרי האוכל (אחרת תצא לי פליטה דיי רצינית)

3) להיות לפחות שעה לפני האוכל..

בקיצקיצ, התנאים הללו משאירים לי בדיוק 2 דקות להיות על הבטן ביום. במהלך 2 הדקות הללו נתפסתי על חם על ידי עדשת הפפרצי שרודפת אחרי לכל מקום (יא קרציות!).

הנה, תראו אותי מרימה ראש.

על חוגים ושאר ירקות

מלפני חודש בערך התחלתי ללכת לכלמיני חוגים. ככה זה בחופשת לידה - צריך לנצל את הזמן לפני שיגמר ויתחיל הפעוטון :(

החוג הראשון שנרשמתי אליו הוא למעשה לא ממש בשבילי אבל אני נהנית ממנו מאוד. קוראים לו "נשים מדברות אמהות", שם פלצני, אני יודעת - אבל הוא אחלה בּחלה. בעצם זו קבוצה של 6 אמהות שנפגשות פעם בשבוע ומקשקשות כל פעם על נושא אחר שקשור באמהות שלהן, על כלמיני קשיים ורגשות שעולים בהן בגלל שאנחנו הופענו לפתע פתאום בחייהן. בקיצור, מבחינתי זה בלבולי ביצים אבל העיקר שאמא שלי נהנית. השוס הוא שיש שם עוד חברה' חמודים כמוני ונחמד לי להכיר. אנחנו שרועים יחד על שמיכה - מדברים קצת, פולטים קצת ובוכים קצת. פשוט כיף.

החוג השני שהצטרפתי אליו הוא עיסוי תינוקות אצל נעמה. החוג הזה הוא כיף אמיתי כי מרכיב מרכזי בו הוא להיות בעירום (או חצי עירום) דבר שחביב עלי מאוד. בשיעור הקודם התעסקו לי ברגליים ובפולקעסים, מרחו אותי בשמן, ליטפו לי את הטוסיק ובסך הכל היה חיובי ביותר. שוב, כל זה היה יחד עם החברים שלי מהקבוצה הקודמת. כבר הספקתי לשים עין על תינוק אחד: קוראים לו הראל, הוא עוד לא בן 3 חודשים וכבר מתהפך מהבטן לגב. נשמע טוב, לא?

אני מצרפת תמונה של עם החברים מהקבוצה (שמשום מה מסתכלים הפוך ממני).
צ'או בנתיים,
גילי

שיר הקיפולים

ובכן..אבא ואמא שמו לי ברקע את השיר הזה בתקווה שאקפל להם את ערימות הכביסה שהצטברו בסלון ומעלות אבק - אבל אני הסתפקתי בתנועות קצת אחרות משלי.

יש שיטענו שהוידאו הזה הוא קצת התעללות בי. יש בזה משהו כי כשהופסק הצילום התחלתי לבכות.. אז אל תספרו למועצה לשלום הילד שלא יבואו לקחת אותי בטעות.

חוץ מזה אם אתם חושבים שאני קצת שטחית ושזו המוזיקה שאני שומעת, אז רק תדעו שכל ערב אני שומעת גם בייבי מוצארט ובטהובן ורוקדת עם אמא שלי על הידיים שלה, וכשהיא מתעייפת (אני מתחילה להיות כבדה, מסתבר. אוטוטו 5 ק"ג. אבל חפיף - לאמא לא יזיקו קצת שרירי ידיים אז שתפסיק להתפנק) אז אני סתם שומעת את המוסיקה בעודי על השידה ומסתכלת על תנועות הידיים של אמא (היא מזיזה אותן לפי הקצב מעל הראש שלי, חושבת שהיא מינימום גרציאני. פחחח).
אז זהו.  עכשיו סתכלו.

 

תקציר הפרקים הקודמים

אמממ... שלום, קוראים לי גילי.

אני בת 10 שבועות (בדיוק היום!). התכוונתי לפתוח את הבלוג ממש עם הלידה (ואפילו עוד קודם) אבל לגמרי לא הספקתי. קקי, פיפי ושינה - אתם יודעים...

איפה להתחיל?

אספר בקצרה שנולדתי בבית חולים בני ציון בשבוע 38+2 בניתוח קיסרי - בגלל שישבתי בכיף עם הטוסיק למטה. ניסו להפוך אותי בדרכים שונות (דיקור, מוקסה, היפוך חיצוני - כאב לי רצח!) אבל היה לי נוח ככה ולא התחשמק לי לשתף פעולה.

נולדתי קטנה ורזה במשקל 2.600 אבל כבר הדבקתי את הפער והיום אני שוקלת 4.5 ק"ג.

אני מוכשרת (אם אפשר להשתחצן), וכשאני שוכבת על הבטן אני מרימה את הראש שלי יפה וגבוה ומזיזה מצד לצד. רק לא מזמן התחלתי לחייך ואני משתדלת להתקמצן ולא לפזר יותר מדיי חיוכים עכשיו כדי לשמור לאחר-כך.

אני אוכלת בערך כל 3 שעות חוץ מבשעות הערב, בין 19:00-01:00, אז אני מושכת 6-7 שעות רצוף בלי אוכל.

יש לי קקי ירוק וחמוד. אני עושה אותו בערך פעם ביום ולפעמים הוא גולש לי מהחיתול :(

זהו בנתיים,

צירפתי תמונה שלי מגיל 3 ימים להתרשמות.

'תראות.