יום שני, 18 באוקטובר 2010

מה שמתחשק לי זה לישון

מגיל חודשיים וחצי בערך (אולי שלושה. הזיכרון שלי כבר לא מה שהיה..) אני ישנה לילה שלם (ההורים שלי מבקשים להוסיף: טפו, טפו טפו). במשך היום אני דווקא לא ישנונית במיוחד וישנה בערך 3 שעות במצטבר. לפעמים פחות.
אני מצרפת כאן מקבץ של תמונות שינה חמודות שלי. גם אם קצת קשה להאמין - כן, אני ישנה בכולן.









יום שני, 13 בספטמבר 2010

Long Time No See

ובכן, חודשים רבים לא כתבתי פה. יש שיאשימו את אמא שלי בכל זה (כנראה שבצדק). אבל עכשיו, כשהתחלתי משפחתון חדש, אולי אמצא לי זמן לגלוש קצת בין שינה למשחק.


אז באמת יש המון דברים חדשים לספר:


1. אני עוד שנייה בת 9 חודשים.


2. אני מתקדמת לאחור. עדיין לא זוחלת לצערי. עוד לא תפסתי את הטריק וזה דיי מתסכל.


3. צמחה לי שן ראשונה (זה כבר היה בגיל 8 חודשים). אחריה צמחה עוד אחת ונראה לי שעכשיו מתחילות לצמוח השיניים העליונות. מסתבר שבעדה של אמא שלי נוהגים להכין מאכל ששמו "בֶּלילה" שמכיל חיטה וחלב. בקיצ, אבא שלי תפס טרמפ על המנהג הזה והחליט לעשות לי, בגילי המופלג, בריתה + מסיבת שן ראשונה. את המאכל החביב הזה אני כמובן לא טעמתי, אבל מה שזכור לי מהמאורע הוא שהעבירו אותי בין המוווווווון ידיים לא מוכרות, שנשארתי ערה עד מאוחר ושהצטננתי כהוגן.


4. ב- 1 בספטמבר התחלתי ללכת לגן. גן זו מלה קצת גדולה כי בעצם מדובר במשפחתון ונכון לרגע זה, בסוג של מטפלת כי אני הילדה היחידה במשפחתון הזה. מהר מאוד הבנתי מה הולך כאן ושהמשפחתון הזה משמעו שאבא ואמא הולכים ומשאירים אותי שם לבד. זה גורם לי לרטון ולייבב קצת בהתחלה אבל בסך הכל נחמד לי (או ככה ההורים שלי מקווים).


עד כאן עדכונים להיום. אני מצרפת כמה תמונות עדכניות ואת תמונות ההזמנה למסיבת הבֶּלילה שלי. יש שם גם שיר קטן שכתבתי לרגל המאורע.
'תראות,
גילי.


לפני נסיעה של אבא שלי לחו"ל - אני מנסה להתגנב למזוודה שלו


מצחצחת ביסודיות את 2 השיניים שלי לקראת מסיבת הבלילה



באוטו, בדרך ליומי הראשון במשפחתון של דניאלה. כמו שניתן לראות אני קצת חוששת
אבל גם מלאת שמחה והתרגשות :)


 

ומכיוון שלא רואים את הטקסט, הנה השיר:

בימים האחרונים
בחניכיים התחתונים
התחלתי להרגיש פתאום
מן בליטה עם הלשון

לא אמרתי כלום לאיש
כי האיזור היה רגיש
ורק ריירתי לא מעט
נשכחתי כל דבר כמעט

אבל סודי זה התגלה
הכניסו לי כפית גדולה
ושקשקו בלי שום בושה
כדי לשמוע נקישה

דחפו גם אצבע למשש
לבדוק אם זה כל מה שיש
ואז הכריזו בשמחה:
נזמין את כל המשפחה!

לי לא ברור מה העניין
אני סובלת כבר מזמן
ודי נמאס לי להרטיב
את כל מה שיש סביב.

יום שני, 31 במאי 2010

טיולים בשעת לילה מאוחרת


כבר סיפרתי לכם בעבר על חלומות שיש לי בהם אני יוצאת לטייל. אז מסתבר שזה קורה גם במציאות ולא רק בחלום. בכמה מן הבקרים האחרונים התעוררתי עם הרגליים במקום של הראש והראש במקום הרגליים!
לי העניין עדיין לא לגמרי ברור. אני רק זזה קצת באמצע הלילה, מניפה רגליים, זורקת שמיכה - לא משהו דראסטי - אבל פתאום בבוקר העולם מתגלה לי מכוון אחר לגמרי, המובייל הפוך והחדר כולו מסובב!
כפי שניתן לשים לב, הטיול המועדף עלי הוא של 90 מעלות. ככה אני מרגישה את סוף המיטה בראש וגם ברגליים, כאילו אני עדיין בעריסה, אבל היו גם בקרים שעשיתי 180 מעלות בכיף שלי וגם איבדתי גרב או שתיים תוך כדי מסע.





 
Posted by Picasa

יום שני, 10 במאי 2010

דיבורים בדולפינית

המממממון זמן שלא עדכנתי. היתי פשוט קצת עסוקה בלגדול.



עד גיל 3 חודשים בערך היתי מאוד שקטה.
דווקא רציתי לדבר אבל עדיין לא גיליתי איך מוציאים קול. אם לא התאמצתי ולא התכונתי, דווקא יצא לי קול (בכי) סבבה, אבל דווקא כשכל-כך ניסיתי והזזתי את השפתיים להוציא קול - הוא לא יצא.
אתם בטח מתארים לעצמכם שזה מתסכל מאוד.
כשקצת גדלתי פתאום הצלחתי להוציא קולות מתי שהתחשק לי! הגילוי הזה היה מרעיש למדיי בשבילי - ולכן התאמנתי עוד ועוד ועוד.
הנה, תקשיבו לשיחה לדוגמא שאני מנהלת עם אמא שלי באחד הבקרים.

יום רביעי, 14 באפריל 2010

בוקר טוב

הסרטון הבא מוקדש לאבא שלי, שנמצא בחו"ל ואני מתגעגעת אליו נורא. החיים עם אמא נחמדים אך מצ'עממים ואני זקוקה לדמות גברית בחיי.
צולמתי מתעוררת בבוקר, כרגיל - שוכבת באמצע המיטה לאחר נדודי לילה, ומחייכת הרבה :)

אבא, תחזור כבר!

יום שלישי, 13 באפריל 2010

לבקשת הקהל

כשעוד הייתי חלמון קטן של ביצה בבטן של אמא שלי, והיא עדיין לא ידעה (וגם אני לא) אם אני אהייה בן או בת - היא החליטה לגרום לי להיות בת.
יש כלמיני שיטות לדברים האלה. חלקן מדברות על זה שהגבר צריך ללבוש תחתונים צמודים (אבא שלי סרב בתוקף), אחרות עוסקות בדיאטה מיוחדת שעל האשה לעשות (דיאטות לא עובדות על אמא שלי) ומסתבר שיש דרך סודית נוספת עם הצלחה של 100%:
אמא שלי נתנה לי שם עובַּרי: פּוֹטִי.
השם הזה, לא יפה להגיד, הוא בעצם מלשון "פות" רק שכותבים אותו עם ט' כי זה יותר חמוד.
יש מצב שכשאני אגדל ואני אגלה את זה אני קצת אכעס עליה (או סתם אחשוב שיש לי אמא מפגרת).
מסתבר שגם אחרי שנולדתי וכבר השם שלי, גילי, כבר נבחר, עדיין להורים שלי היה קצת קשה להתרגל לשם החדש והם עוד קראו לי פוטי וכעסו על עצמם כל פעם שזה קרה.

בקיצור, כשההורים שלי רצו לספר למשפחה שאני בדרך, הם פשוט שלחו את התמונה הזו במייל. זה היה ממש כמה רגעים אחרי שהם ביצעו את הבדיקה, כלומר, בשבוע 5 שלי.



זה כאמור, נשלח למשפחה הקרובה בלבד. אבל בשבוע 16, אחרי שעשו לי סקירת מערכות ראשונה, ההורים שלי החליטו לספר עלי גם לחברים. אז הם פתחו לי כרטיס בג'יי-דייט ושלחו אותו במייל לכולם. הנה תקראו:

הכרטיס של פוטי בג'יי-דייט:

שלום
נעים להכיר. אני פוטי. בת 16 שבועות, ככל הנראה מזל גדי ו...כן. אני בתולה.
אני יכולה לספר לכם שאני בערך בגודל של אבוקדו.
יש לי אף סולד, שפתי אנג'לינה ועיניים עצומות.
יש לי את כל האיברים בגוף, שרובם, אני מקווה, יתפתחו עוד בהמשך (ציצים למשל).
תחביבי העיקריים הם לזהם את מי השפיר שסביבי (יש לי הרגשה שירשתי את זה ממישהי/ו) ולגרום לאמא שלי להקיא ולקטר.
לפי מה שאני שומעת, אבא שלי נורא גאה ומאושר. הוא אפילו גידל בטן קטנה שתתאים לזו שיש לאמא.
יש לי שני סבים וסבתות שמתרגשים ומצפים לבואי, אבל שבטח עוד יצטערו על הרגע שהם נידנדו, שאלו ולחצו בקשר אלי. מן הרגשה כזו שיש לי.


נראה לי שמספיק להפעם.
צירפתי כמה תמונות כדי שתוכל להתרשם.
אז אם כבר עברת סקירה שנייה, אתה בגודל בננה עד אבטיח ויש לך הורים בהייטק - אשמח אם תיצור קשר.
פוטי.



(התמונה האחרונה היא בכלל משבוע 10 או משהו כזה - מהשקיפות העורפית. אז הרופא ניבא 90% בת. מזל שהוא צדק, אחרת הייתי כנראה בן עם בולבולון ממש קטן).

עד כאן נוסטלגיה להפעם.
להת' בקרוב,
גילי.


יום שישי, 9 באפריל 2010

ממתקי בלוג

בלוג קנדי (יענו blog candy) זה משהו שאמנם אי אפשר לאכול (זה טוב, כי אני עדיין לא בקטע של מוצקים) - אבל אפשר לזכות בו:
בלוגרים ברחבי הרשת, בדרך כלל כאלו יצירתיים ומוכשרים, נותנים מתנות, לרוב עבודת-יד, לרגל יומולדתו של הבלוג, או מספר כניסות מסויים או מאורע שווה אחר.
רציתי לספר על שני ממתקי בלוג שכאלו, מתוך שלל הבלוגים שאני קוראת ואוהבת:

האחד, מהבלוג של דנדושה. דנדושה היא גולשת מוכשרת, שתופרת לבת שלה, מאי, מלא בגדים מהממים (אמא, תביני את הרמז) וגם יוצרת עוד המון דברים יפייפיים אחרים. לאחות של דנדושה יש חנות, נקודה בכפר, שהתרחבה לאחרונה. דנדושה עיצבה לה מחדש את אתר החנות ולכבוד כל זה היא מגרילה שובר של 300 ש"ח לקנייה שם.











שווה ביותר.
האמת היא שאני מפנטזת רבות על החנות הזו. יש שם דברים מקסימים שישלימו את עיצוב החדר (הלא מעוצב) שלי. חבל שזה כל כך רחוק. היא חיבת לפתוח סניף בצפון.



והממתק השני הוא של קשת שאצלה באתר יש המון רעיונות ליצירה עם ילדים. קשת חוגגת שנה לבלוג ומגרילה מתנה שבא לי עליה מאוד. 
הלוואי ואזכה.
  



וכל זה גורם לי לתהות מתי אני אוכל לעשות בלוג קנדי כזה שווה? בנתיים כל מה שיש לי להציע זה חיתול ריחני מלא בכל טוב. מישהו מעוניין?