בוקר טוב

הסרטון הבא מוקדש לאבא שלי, שנמצא בחו"ל ואני מתגעגעת אליו נורא. החיים עם אמא נחמדים אך מצ'עממים ואני זקוקה לדמות גברית בחיי.
צולמתי מתעוררת בבוקר, כרגיל - שוכבת באמצע המיטה לאחר נדודי לילה, ומחייכת הרבה :)

אבא, תחזור כבר!

לבקשת הקהל

כשעוד הייתי חלמון קטן של ביצה בבטן של אמא שלי, והיא עדיין לא ידעה (וגם אני לא) אם אני אהייה בן או בת - היא החליטה לגרום לי להיות בת.
יש כלמיני שיטות לדברים האלה. חלקן מדברות על זה שהגבר צריך ללבוש תחתונים צמודים (אבא שלי סרב בתוקף), אחרות עוסקות בדיאטה מיוחדת שעל האשה לעשות (דיאטות לא עובדות על אמא שלי) ומסתבר שיש דרך סודית נוספת עם הצלחה של 100%:
אמא שלי נתנה לי שם עובַּרי: פּוֹטִי.
השם הזה, לא יפה להגיד, הוא בעצם מלשון "פות" רק שכותבים אותו עם ט' כי זה יותר חמוד.
יש מצב שכשאני אגדל ואני אגלה את זה אני קצת אכעס עליה (או סתם אחשוב שיש לי אמא מפגרת).
מסתבר שגם אחרי שנולדתי וכבר השם שלי, גילי, כבר נבחר, עדיין להורים שלי היה קצת קשה להתרגל לשם החדש והם עוד קראו לי פוטי וכעסו על עצמם כל פעם שזה קרה.

בקיצור, כשההורים שלי רצו לספר למשפחה שאני בדרך, הם פשוט שלחו את התמונה הזו במייל. זה היה ממש כמה רגעים אחרי שהם ביצעו את הבדיקה, כלומר, בשבוע 5 שלי.

זה כאמור, נשלח למשפחה הקרובה בלבד. אבל בשבוע 16, אחרי שעשו לי סקירת מערכות ראשונה, ההורים שלי החליטו לספר עלי גם לחברים. אז הם פתחו לי כרטיס בג'יי-דייט ושלחו אותו במייל לכולם. הנה תקראו:

הכרטיס של פוטי בג'יי-דייט:

שלום
נעים להכיר. אני פוטי. בת 16 שבועות, ככל הנראה מזל גדי ו...כן. אני בתולה.
אני יכולה לספר לכם שאני בערך בגודל של אבוקדו.
יש לי אף סולד, שפתי אנג'לינה ועיניים עצומות.
יש לי את כל האיברים בגוף, שרובם, אני מקווה, יתפתחו עוד בהמשך (ציצים למשל).
תחביבי העיקריים הם לזהם את מי השפיר שסביבי (יש לי הרגשה שירשתי את זה ממישהי/ו) ולגרום לאמא שלי להקיא ולקטר.
לפי מה שאני שומעת, אבא שלי נורא גאה ומאושר. הוא אפילו גידל בטן קטנה שתתאים לזו שיש לאמא.
יש לי שני סבים וסבתות שמתרגשים ומצפים לבואי, אבל שבטח עוד יצטערו על הרגע שהם נידנדו, שאלו ולחצו בקשר אלי. מן הרגשה כזו שיש לי.


נראה לי שמספיק להפעם.
צירפתי כמה תמונות כדי שתוכל להתרשם.
אז אם כבר עברת סקירה שנייה, אתה בגודל בננה עד אבטיח ויש לך הורים בהייטק - אשמח אם תיצור קשר.
פוטי.

(התמונה האחרונה היא בכלל משבוע 10 או משהו כזה - מהשקיפות העורפית. אז הרופא ניבא 90% בת. מזל שהוא צדק, אחרת הייתי כנראה בן עם בולבולון ממש קטן).

עד כאן נוסטלגיה להפעם.
להת' בקרוב,
גילי.

ממתקי בלוג

בלוג קנדי (יענו blog candy) זה משהו שאמנם אי אפשר לאכול (זה טוב, כי אני עדיין לא בקטע של מוצקים) - אבל אפשר לזכות בו:

בלוגרים ברחבי הרשת, בדרך כלל כאלו יצירתיים ומוכשרים, נותנים מתנות, לרוב עבודת-יד, לרגל יומולדתו של הבלוג, או מספר כניסות מסויים או מאורע שווה אחר.

רציתי לספר על שני ממתקי בלוג שכאלו, מתוך שלל הבלוגים שאני קוראת ואוהבת:

האחד, מהבלוג של דנדושה. דנדושה היא גולשת מוכשרת, שתופרת לבת שלה, מאי, מלא בגדים מהממים (אמא, תביני את הרמז) וגם יוצרת עוד המון דברים יפייפיים אחרים. לאחות של דנדושה יש חנות, נקודה בכפר, שהתרחבה לאחרונה. דנדושה עיצבה לה מחדש את אתר החנות ולכבוד כל זה היא מגרילה שובר של 300 ש"ח לקנייה שם.

שווה ביותר.

האמת היא שאני מפנטזת רבות על החנות הזו. יש שם דברים מקסימים שישלימו את עיצוב החדר (הלא מעוצב) שלי. חבל שזה כל כך רחוק. היא חיבת לפתוח סניף בצפון.

והממתק השני הוא של קשת שאצלה באתר יש המון רעיונות ליצירה עם ילדים. קשת חוגגת שנה לבלוג ומגרילה מתנה שבא לי עליה מאוד. 

הלוואי ואזכה.

  

וכל זה גורם לי לתהות מתי אני אוכל לעשות בלוג קנדי כזה שווה? בנתיים כל מה שיש לי להציע זה חיתול ריחני מלא בכל טוב. מישהו מעוניין?

כרבולת

אומרים שאסור לדבר על כאלו דברים אבל אני אספר בכל זאת ש:
אני, גילי שובל, ישנה לילה שלם.

שורה רווח לעיכול.

כן. כן, תקנאו.
האמת היא שאני לפעמים קמה ב 5 בבוקר, אבל אני קצת מדברת עם החיות שעל המובייל שלי, קצת מסתובבת במיטה וחוזרת לישון עד 8 בבוקר.

אתמול לדוגמא, התווכחתי המון עם החיות על המובייל. ניסיתי לגרום להן לההתקרב אלי בעזרת כח המחשבה אבל הן לא הסכימו לזוז. התאמצתי, דיברתי וניסיתי לפנות ללב שלהן, אבל הן ממש היו עקשניות - אז החלטתי לעשות מעשה וללכת להביא אותן בעצמי. זו כנראה היתה משימה מעייפת ובאיזשהו שלב נרדמתי.
מה שיצא הוא שאמא שלי מצאה אותי בבוקר בתנוחה הזו במיטה.

אני אוהבת מאוד מאוד את המובייל הזה שמעל המיטה שלי. הוא צבעוני והחיות בו ממש מקסימות. הן תמיד מחייכות אלי, הן זזות במעגלים ויש להן מוסיקה נעימה שמלווה אותן. נתפסתי בתמונה נוספת משוחחת עם החיות, כשכרבולת חמודה מעטרת את ראשי (כי כנראה לא הסתרקתי אחרי המקלחת). ככה זה כשיש הרבה שיער - אבל על זה כבר אספר בפוסט אחר.

ביי בנתיים,

גילי.